על בדידותו של מפתח הלמידה בעולם שבו כולם מבינים בהכל

בינואר 2020 התכנסו מעל 60 אנשי למידה ארגונית לקול קריאתו של ארכיטקט הלמידה ובעלי אתר LearnTech אור דניאל באירוע "ספוקן WORD ללמידה".

"ספוקן וורד" הוא ז'אנר של שירה מדוברת שבה האמן "יורה" על הקהל את משנתו – בדרך כלל בשילוב ביקורת או אמירה נוקבת.
בישראל פעילים כמה ליינים, המפורסם ביותר הוא "פואטרי סלאם".

המקום: WeWork אבן גבירול, תל אביב

המשתתפים: אנשי למידה ארגונית ממגוון ארגונים

על הבמה: 15 אמיצים מהתעשייה, מהם 12 ביצעו קטע ספוקן וורד של עד 5 דקות והאחרים ("עוגנים") הרצאה של עד 10 דקות.

היה לי הכבוד לקחת חלק בערב הזה ולעמוד על אותה במה עם שורה של מוכשרים ומוכשרות – את חלקם הכרתי לפני כן ולאחרים נחשפתי רק בהכנות לאירוע.

על בדידותו של מפתח הלמידה בעולם שבו כולם מבינים בהכל

הקטע שכתבתי מתייחס לתסכול של יועץ או מפתח למידה שרוצה להציג לדרגים בכירים חשיבה או עבודה שקשורה בתהליכי למידה והכשרה.

הטיעון הבסיסי שלי הוא שיש פער בין הוורסטיליות והפתיחות של דרגים בכירים אשר מתמצאים בתחומים רבים בפעילות הארגונים שהם מנהלים, לבין הרתיעה שלהם מדיון עומק בעולמות הלמידה.

בניגוד למצופה, הפער הזה – בשילוב עם העמימות הכללית שמלווה את המקצוע – לא מביאים אותי לייאוש. למה? צפו בקטע ותדעו…

https://www.youtube.com/watch?v=k0kkNYLHdHI&feature=youtu.be

אירוע ספוקן וורד ככלי למידה

מעבר להזדמנות לאירוע קהילתי ומחבר שתורם ליצירת היכרויות ושיתופי פעולה, מעניין להסתכל על התהליך הפדגוגי של הפקת האירוע וכתיבת התכנים.

כל אחד מהכותבים קיבל מצד אחד את החופש לכתוב לעצמו טקסט, ומצד שני ליווי מקצועי אישי.

איך נכון – במסגרת הז'אנר – לזקק מסר? להשאיר את הקהל בקשב? לחרוז? ואולי הכי חשוב – להגיש את הקטע?

מיומנות נוספת – מעט מוזנחת בימינו – היא השינון.

עמדתי לא פעם מול קהלים בגדלים שונים ודרגים שונים. מחניכי קורסים ועד חברי דירקטוריון, מאנשים בודדים ועד כמה מאות. ועדיין, המעמד של שירה מדוברת (ותחושת ההקלה שניה אחרי שיורדים מהבמה) היה עבורי אינטנסיבי במיוחד. כמי שלא שינן שום דבר מאז שירת דבורה (גם שם נעצרתי ב"אורחות עקלקלות"), לא הספקתי להגיע לבקיאות מלאה בטקסט שלי.

בל בשונה מהרצאה שבה אפשר להעביר את הרעיון במילים שונות, בספוקן כל אלתור יחריב את המשקל והחריזה שעליהם עבדנו כל כך קשה. בהיעדר טלפרומפטר או מקרן, הלכתי על שיטת הכרטיסיות הוותיקה.

אז, מה היה לנו כאן?

הגישה הפסיכו-תרבותית לחינוך שהציג ג'רום ברונר מציעה לנקוט בשיטה של הכנת תוצר ככלי למידה.

פולקינגהורן טבע למונח "נראטיב" משמעות כפולה – גם תהליך יצירת הסיפור, וגם הסיפור כתוצר.

בתכנון של תהליכי למידה משתמשים לא פעם בשיטות האלו.

יצירת תוצר לא מחייבת משימות ארוכות ורבות משתתפים המוכרות לנו מיישומי PBL. היא יכולה להשתלב גם בתהליכי למידה קצרים וממוקדים.

הנה כמה דוגמאות מהחודשים האחרונים:

• צילום סרטונים בטלפון – של הלומד או של אדם אחר, מסביר או מדגים דבר-מה
• הפקת פוסטר לסיכום של נושא, פרויקט, שנת עבודה
• כתיבת טיעון, עמדה או תסריט שיחה
• הכנת תחקיר אירוע, Case study
• מחקר על נושא ובניית המלצה לשינוי או חומר הדרכה לעובד חדש

בפעם הבאה שאתם מתכננים תהליך למידה, חשבו איזה תוצר אפשר להטיל על הלומד שלכם לבנות. אם התוצר גם יביא ערך בחזרה לארגון – אפשר להכניס אותו לטבלת ה- ROI של הפרויקט…   (עוד על ROI בדף האירוע, בספוקן של שלומי חסטר)