בחזרה למערה. הדיגיטלית

מה לעזאזל?!

בשיא עידן הגלובליות והקידמה האנושית, הגיע אירוע קיצוני ובלתי נתפס, סוריאליסטי לחלוטין – ומזכיר לכולנו את השבריריות של הכל.

זה קרה (וקורה) במהירות מסחררת. כל אבני היסוד – אותו בסיס עליו גדלנו, חונכנו, פעלנו ותורבתנו – התערערו וערערו את התודעה שלנו. המציאות משנה את צורתה, ומושגים שהיו לנו ברורים, מתפרקים ומתהווים מחדש.
המגיפה הזו משנה סדרי עולם, ותשנה.

אנו חיים כעת בתוך חוויה אנושית קולקטיבית, משבשת וחסרת תקדים.
התחושה מוכרת – ראינו כנראה משהו דומה בסרט אסונות כלשהו – אך מציאותית להחריד, כאילו נכנסנו לתוך הנטפליקס והפכנו מצופים לגיבורים של סרט אפוקליפטי.
זה לא "עוד אסון טבע" שקורה בצד השני של העולם. אין צד שני. זה קורה כאן.
יתרה מכך, זה קורה לך… כל אחד חווה על בשרו ממש, גם אם הוא  בריא (ברוך השם), את עוצמת האיום ואת עוצמת ההשלכות. הן מיידיות, הן רדיקליות, והן מתבטאות בכל היבט של הקיום האנושי – משפחה, עבודה, פנאי, שגרה, חברה וכו'.

נפילה מקומה 5

הפסיכולוג הנודע אברהם מאסלו עסק בשאלה הגדולה – מה צריך אדם בחייו.
הוא ארגן את התשובות בפירמידה בת חמישה מדרגי צרכים: 1.צרכי בסיס, 2.ביטחון, 3.שייכות, 4.הערכה, 5.מימוש עצמי.

מגפת הקורונה היא איום ישיר על צרכי הבריאות הבסיסיים. כאשר אלו עומדים תחת מתקפה, יתר הצרכים זזים הצידה – לכן כמובן צעדי שיתוק החיים –  ממערכות החינוך ועד למשק כולו.

החוויה האישית של אנשים רבים, כאשר החלו צעדים אלה, הייתה דומה לנפילה חופשית מהקומה החמישית של מאסלו היישר אל הקומה הראשונה. זו חווית התרסקות. אנשים רבים – שכירים ועצמאים – איבדו את עבודתם. כולם איבדו את הוודאות. כעת אנו חושבים בעיקר על ההווה, היומיומי והפונקציונלי.

צורך בסיסי משמעותי שאיבדנו, הוא הצורך במגע. מגע מייצר קירבה, פתיחות ואותנטיות. מחקרים רבים הראו עד כמה הצורך שלנו במגע הוא חשוב ויומיומי.
וכיום – אנו אסורים מן המגע, למגע יש השפעה קטלנית על כל אחת ואחד מאיתנו. האקטים היומיומיים הפשוטים ביותר השתנו, תוכנת ההפעלה שלנו משנה גירסא. 

היות האדם לבדו

האירוע המרכזי ברמה האישית שמשותף לכולם הוא הבידוד הביתי. סגר שכופה על כל אחת ואחד את החזרה למערה. איש איש מתכנס בביתו, לבדו או עם משפחתו. רק שהמערה לא חשוכה. היא שקופה למחצה. היא סוגרת אותך פיסית, אבל אתה יכול – דרך הרשת החברתית – לראות את המערות האחרות. לא רק את "המערה המרכזית", שבאה לידי ביטוי דרך הטלוויזיה, אלא אנשים כמוך, בארץ ומחוצה לה. המערה שקופה למחצה, כי ברשת כמו ברשת, אתה רואה רק מה שאחרים בוחרים להראות לך.

רשת הצלה או רשת עכביש

הרשת החברתית היא סופר-אורגניזם – משוחרר מגבולות, נעדר מנהל או מפקח. בעוד כל אחד מאיתנו נעול בביתו, הרשת גועשת ומשוחררת כתמיד.
המדיה החברתית מקבלת תפקיד מרכזי במשבר הזה. היא השחקן הראשי.

המאפיינים של הרשת מתחדדים עוד יותר בימים אלו:

• היא מפיגה בדידות – ומאפשרת לחוות יחד את מה שקורה. היא גורמת לתחושת שותפות גורל, ונותנת מענה מסוים לאותו צורך חשוב בשייכות.
• היא מאפשרת סיוע – אם במידע שיכול להגיע תוך שניות לכולם, אם באוורור תחושות, אם בשמירה על תחושת משמעות ואם בעזרה ממשית כמו תרומות והתארגנויות אחרות.
• היא מלאה בהומור – אפילו יותר מתמיד הרשת התמלאה בפוסטים שנונים ויצירתיים. הומור הוא סממן לבריאות נפשית, ואולי זה החיסון המנטלי שהרשת מספקת לחבריה בימים קודרים אלו (שהרי החיוך טוב לבריאות…).
• לצד זה, היא מהווה מגבר כאוטי ללחץ וחרדה – דרכה עוברים כל המסרים, ללא סינון, ואף שחשבנו שחופש הבחירה מתרחב ואנו יכולים לבחור במה לצפות ולמה להקשיב, דווקא כאן, כל המידע שביקשנו ושלא ביקשנו, נכנס אלינו לתודעה מבלי לעבור סינון בדרך.. הרשת שואבת אותך לתוך חווית הקושי, מוציאה אותך מהתפקוד היומיומי ובעיקר מהשקט שצריך כדי לתפקד באופן מיטבי. היא מאוד מבלבלת – אפשר למצוא בה ים של מידע, וכמו בים, הוא רחב מאוד, גועש ומלא בזרמים מנוגדים. נתונים, דעות, תחושות, תיאוריות קונספירציה, fake news – הכל מתערבב למערבולת שיכולה להטביע אותך בתוכה.

למול זה, אנו חייבים לנקוט בצעדים שמחזירים לנו את השליטה. לדאוג לא רק לבריאות הגוף, אלא גם לבריאות התודעה. יש כאן הזדמנות לתרגל בחירה –
של איזה מידע אנחנו צורכים, מה אנחנו בוחרים להכניס לחיינו ומה לא, מתי ובאיזה כמות. במידה רבה, זו העבודה שלנו בתקופה זו.

האדם מחפש משמעות – מחדש

כמו אגם קפוא שכל צעד עליו יכול לסדוק את הקרקע עליה עומדים, כך כל מושג שניגע בו יתערער ממשמעותו, כמבקש לשאול: זו הכוונה? ואולי -אחרת?

למשל, בואו ונחשוב על משמעות המילה קהילה, שכל מהותה היא בהתקהלות, בהתכנסות, של קבוצות שייכות שמוצאות מכנה משותף. אמנם, קבוצות הוואטסאפ והזום מאפשרות שמירה על קשר ועל שיח, אך עדיין האקט הכי שורשי שהעניק למושג הזה את שמו "קהילה"- מתבטל, ומבקש לברר מהי אותה קהילה ועל אילו מאפיינים היא תשמור גם אם המדיום השתנה?

שינוי תרבותי רדיקלי

כל ארגון וגם הארגון הגדול ביותר סביבנו, שנקרא מדינת ישראל, התקשה לקבל את השינוי התרבותי המבקש לחלחל בדרך לעצירת המגיפה, איסור בהתכנסות, שמירת מרחק גדול זה מזה בכל הזדמנות, הקפדה מחמירה על כללי היגיינה, קיום ליל הסדר בתא המשפחתי הגרעיני או לבד, איסור עלייה משותפת במעלית ועוד.

אנו נדרשים לפעול אחרת מכל מה שהכרנו, והתרבות החדשה מוטמעת מהר, הכי מהר שניתן היה להטמיע שינוי בכל ארגון שהוא!

מה גרם לנו להסכים לשינוי ולנהוג הפעם אחרת?

ראשית, הפחד- פחד מייצר התנהגות. זהו הפחד מהלא נודע, מהמחלה, מההדבקה וההידבקות.

ושנית, האחריות החברתית- ההבנה שהפעולות שלנו ישפיעו באופן מיידי על אנשים אחרים, שאת הנגיף הזה אפשר לנצח רק בשיתוף פעולה של כולם.

יש מי שיאמר- שינויים שכאלה, לא יישארו לזמן ממושך, הם יחלפו בתום המגיפה, ואולי יהיו כאלו שיישארו? כי בדקנו עם עצמנו ומתן מרחב זה לזו במקומות ציבוריים הוא דווקא מבורך ומכבד? ואולי הכללים הקפדניים על היגיינה יישארו עד שנורגל לכך? ואולי יהיו כאלה שינויים שיעברו את הבירור הזה אצלנו ואז יוחלט כי על המנהגים האלה לא נרצה לוותר (למשל התכנסות המשפחה המורחבת בחגים), אבל אז לפחות, זה יגיע לאחר שבחרנו בזה, ולא כי "ככה זה אצלנו".

אחרי המבול

הבידוד הראשון בעולם התרחש בעקבות הציווי האלוהי לנֹחַ. הסגר היה מוחלט, ואז, כמו היום, נועד להגן מפני הסכנה האורבת בחוץ.

הסיפור מתאר את התוהו ובוהו שהתרחש בחוץ ימים ארוכים, אבל גם מזכיר לכולנו שלבסוף "קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ". בסוף החוץ נרגע, ואפשר היה לצאת מהתיבה בחזרה לעולם. עוד יגיעו הימים שנצא כולנו מהמערה.

נֹחַ ומשפחתו למעשה מתחילים מבראשית… (ויש אומרים שנֹחַ הוא ה"אדם" השני). במידה מסוימת, גם אנחנו נתחיל מבראשית, ונחזור בהדרגה ובהשתאות להרגלים שנראים עכשיו כמו זיכרון מעולם רחוק – חיבוק, התכנסות משפחתית, טיול בפארק, טיסה לחו"ל.

אבל, בין אם נרצה ובין אם לאו, אנחנו נחזור שונים.

הקורונה היא וירוס, היא פועלת כאוטומט. אבל אנחנו יצורים תבוניים, "אני חושב – משמע אני קיים". עבורנו, לא ייתכן שהאירוע הזה יחלוף בלי משמעויות שניצוק לתוכו. כי אם היקום עוצר – אזי חשבון נפש (ממקום לומד, לא ממקום נוזף)
הוא דבר מתבקש.

הפגיעות שאנו חווים – כתרבות וכפרטים – תייצר ענווה שאולי קצת הלכה לאיבוד בשלל ההישגים הטכנולוגיים המרשימים אליהם הגענו. הענווה תייצר מבט מחודש על תעשיות רבות, על קצב החיים, על סדרי עדיפויות.

החוויה המשותפת לכלל האנושות – מלחמה בנגיף שלא מבחין בין דת, גזע ומין – מדגישה את חשיבות הסולידריות, שיתוף הפעולה והאמון – כמרכיבי יסוד קריטיים לקיום, הצלחה ושגשוג.. ואולי אז, כשנראה את הקשת בענן – אוסף צבעים שמתחברים ליצירה מרהיבה, משתלבים בטבע, ומתפוגגים מהר –
נסתכל עליה הפעם קצת אחרת.

נכתב ע"י מעיין הבר ושרון רצבי.

מעיין הנה יועצת ארגונית בחברת לוטם, ומובילה תוכניות פיתוח מנהיגות במדרשה הלאומית למנהיגות, ממשל וניהול.
שרון הינו יועץ ארגוני בכיר, ומנהל את תחום פיתוח המנהלים בחברת לוטם.