נר שלישי של חנוכה

סוף מאי, מעל לחצי שנה בתוך המלחמה, התנועה על 30 קמ"ש באיילון צפון, בחוץ פקק איילוני טיפוסי ובתוך האוטו חדשות ברדיו. אני לא זוכר בדיוק מה הן היו, אבל בהתאם לשנה הזו, סביר להניח שטובות הן לא. המחנק הרגיל, לא קל לנשום, ובראש קשה לחשוב על מה הלאה, ואז מבעד לשיירת המכוניות לעצים ולחוטי החשמל אני מבחין בשלט שחור צהוב ענק ועליו כתוב: "שרפו לנו בניר עוז את מפעל הצבע הכי טוב בארץ, נקים בניר עוז את המפעל הצבע הכי טוב בעולם". התנועה המזדחלת מאפשרת לי לחזור ולקרוא אותו שוב לאט ובכוונה גדולה. שרפו לנו בניר עוז את מפעל הצבע הכי טוב בארץ, נקים בניר עוז את המפעל הצבע הכי טוב בעולם" 

לפני כמה שנים, דוד גרוסמן תיאר את מושג התקווה "כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו" וכך שלט חוצות באמצע איילון ובו משפט אחד שתיאר את האסון אבל מיד אחריו הציב מטרה נשגבת הצליח לגרום לי לנשום טוב יותר, לזרוק אותי לעתיד, לצקת משמעות בכל שאנחנו עושים כרגע מקימים עתיד טוב יותר ולמשוך אותי אליו. את הנר השלישי אני מקדיש לאנשי ניר עוז שבשעה קשה של חושך גדול הזכירו לכולנו שכל עוד הנר דולק, אפשר למצוא דרך לתקן.  

הדמיית שלט חוצות של נירלט/נירלט