חדש תחת השמש

לאורך השנים האחרונות הזדמן לי לפתח, או לסייע בפיתוח, מודלים רבים של יכולות ליבה (core competencies) ארגוניות. אחת היכולות שחזרו, פעם אחר פעם, ללא תלות בתעשייה, גודל הארגון ומצבו בשוק – הייתה חדשנות (או וריאציה כזו או אחרת שלה). לא פעם גם עולה הדרישה לשלב יום שעוסק בחדשנות בתכניות שונות לפיתוח מנהלים, אנשי מקצוע או טאלנטים ארגוניים. הציפייה המתמדת היא שמעובדי הארגון (ובצדק, אלא ממי?) יגיע ה"דבר הבא", ההמצאה שתעלה או תשמר את מובילותו של הארגון בשוק.

אבל איך עושים את זה? מה גורם לנו להיות חדשניים? נדמה כי רבים עסוקים בשאלה איך מפתחים חשיבה יצירתית וחדשנית. יש כבר שנים של ניסיון בחיזוק היכולות לניהול אנשים, לתכנון, לניהול משימות ופרויקטים וכיו"ב. אבל להמציא את הדבר הבא? רבים טוענים שהיכולת להיות יצירתי וחדשני הינה כשרון מולד ו"אם לא הייתי כזה עד היום, אין משהו או מישהו שיוכלו לשנות זאת". מצד שני, נתקלים לא מעט בהבטחות לכלים ופעילויות שיחזקו את החדשנות הארגונית. לעתים נדמה שהחדשנות המרכזית היא בעצם הפיתוח של הפעילויות הללו – הרי אין "מתכון" מנצח – אז צריך להמשיך ולהפתיע. אם כך נשאלת השאלה: האם לסביבה בה אנו פועלים יש יכולת להשפיע על רמת החדשנות שלנו?

רגע לפני שנכנס הקיץ זכיתי לטייל בארץ השמש העולה, יפן. מלבד היותה ארץ יפהפייה, היא מציעה גם חוויה תרבותית שמעוררת לא מעט מחשבות ותובנות. חלקן עסקו בדיוק במושג החדשנות. כשאנו חושבים על חדשנות טכנולוגית – יפן הינה אחד המקומות הראשונים שעולים לנו לראש. יפן היא ארץ של גאדג'טים. לא מדובר רק בכך שהיפני הממוצע יעשה מאמץ מתמיד להשיג את הטאבלט או הסמארטפון האחרון שיצא. ביפן אנו נתקלים בגאדג'טים כמעט בכל מקום אליו נגיע בבית ובחוץ. היפנים מפתחים מוצרים שמטרתם לעשות את החיים שלנו קלים או נוחים יותר, יעילים יותר והרבה פעמים גם עם טוויסט של כיף.

אז מה כל כך מיוחד ביפנים (כן, אלו המופנמים, המנוכרים, הדייקנים, המכורים לעבודה), שמאפשר להם לייצר שוב ושוב את הדבר הבא? במהלך הביקור ביפן בלטו לעיניי שלושה מאפיינים, אשר מהווים כנראה את הבסיס לכך:

• הראשון, התרבות היפנית ממוקדת בטבע – היא מקדשת את המחזוריות וההתחדשות המתמדת. בשונה מאיתנו, שרוחשים כבוד רב לעבר, למסורת ולעתיקות – שם למשל המנהג הנפוץ בלא מעט מהמקדשים (ולא כולם משתייכים בהכרח לאותו הזרם) הוא להרוס אותם כל עשרים שנים ולבנות אותם מחדש. כך, מקדש שנבנה לראשונה לפני למעלה מאלף שנים – נבנה מאז עשרות פעמים, ממש כשם שהעץ משיר את עליו בסתיו ומלבלב מחדש עם בוא האביב. מגיל צעיר היפנים מחונכים להעריך את החדש והשונה.
• השני, ביפן יש כבוד למשחקים. למרות התדמית המנוכרת של היפנים, אשר לא מפגינים רגשות בציבור – ההתנהגות שלהם נתפסת פעמים רבות, בעינינו המערביות, כילדותית. היפנים משחקים בכל גיל. הרחובות בכל הערים בהן ביקרנו היו מלאים באולמות של משחקי מחשב וחדרי קריוקי, בהם שיחקו בכל שעות היממה אנשים מבוגרים. נשים מבוגרות מסתובבות עם בגדים, תיקים ואביזרים של הלו קיטי. יפן הייתה בין המקומות הראשונים שהדגש בשיווק הטלפונים הניידים היה על כמות, סוג ואיכות המשחקים שהם כללו. היכולת להשתחרר ולחשוב באופן ילדותי (לצד הצורך להמציא משחקים לקהל הרבה יותר גדול), משפיעה כנראה גם היא על היכולת לפתוח את הראש ולמצוא את החדש והשונה.
• השלישי, הוא ההכרח – המורכבויות והבעיות עמן היפנים מתמודדים. זה הקו המחבר כנראה בינינו (אומת הסטארט-אפ?) לבינם, רק התוצאה מעט שונה. יפן היא, למעשה, מקבץ איים מבודדים, שרובו אינו מומלץ למגורים בשל איתני הטבע (הרי געש, רעידות אדמה, צונאמים). התוצאה היא ריכוז צפוף של למעלה ממאה מליון איש בשטח יחסית קטן. ביפן כל שטח אדמה מנוצל לטובת משהו, כל חלל בבית משמש לכמה ייעודים. כך זה היה לפני מאות שנים וכך, זה גם היום – אך עם יותר פתרונות טכנולוגיים. רק בעוד אנחנו, שמתמודדים ביום יום עם לא מעט מורכבויות הפכנו להיות אלופי האלתורים, היפנים מציגים חדשנות. אצלם כל המצאה מתוכננת לפרטי פרטים, עם דיוק קפדני. ביפן – אין בעיה שאין לה פתרון והכל בסדר מופתי. הכיסאות בכל הרכבות מסתובבים על ציר – בדקה ניתן להתאים את כיוון כל הכיסאות בקרון לפי כיוון הנסיעה של הרכבת (שתמיד תצא בזמן). חדר שירותים סטנדרטי מציע מגוון פונקציות כצליל הורדת מים (לחיפוי על רעשים מביכים) או חימום אסלה (ואפילו נתקלנו בכיסא תינוק בתוך תאי שירותים ציבוריים רבים – למקרה שיצאתם לקניות לבד עם התינוק). בכניסה לכל מקום ציבורי (חנות, מסעדה, מוזיאון) יש מכונה שמייבשת או אורזת בשקית מטריה רטובה. ויש עוד אינספור דוגמאות.

הכבוד שרוחשים היפנים ל"חדש", אהבת המשחק, המורכבויות עמן הם מתמודדים וכנראה גם החשיבות שהם רואים בסדר, דייקנות וארגון – מאפשרים ליפנים לייצר שוב ושוב דברים טובים יותר, נכונים יותר, וכן, גם כיפיים יותר.

ומה כל זה אומר לגבינו?

כמה אנחנו באמת נותנים מקום ומגלים פתיחות לחדש, או דווקא מקדשים את הוותיק והמוכר שאליו התרגלנו? כמה אנחנו נותנים סיכוי אמיתי למשהו חדשני שמוצע, לפני שמתייחסים אליו בביטול?

כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו לפתוח את הראש, לשחרר עכבות, להשתטות ולהתנסות בדברים חדשים ומוזרים?

ולצד זאת, כמה סבלנות יש לנו לאיתור פתרונות אמיתיים, שיטפלו באמת ולאורך זמן בבעיות עמן אנו מתמודדים ביומיום?

והאם אנו נכונים לעשות כמה שינויים בסביבת העבודה הארגונית שלנו כדי לעודד חשיבה חדשנית? 

נכתב על ידי רוני רבינר פפר.

*רוני רבינר פפר היא יועצת ארגונית ומנהלת לקוחות אסטרטגיים ב"לוטם"